תגובות אחרונות
קוראים
רשומות פופולריות
-
בחודשים האחרונים אני מוצא את עצמי יושב מול המסך, רוצה להמשיך ולתחזק את הבלוג, להחיות את ימיו היפים. מתחיל לכתוב, פסקה או שתיים, ונתקע. ל...
-
ההכרה חזרה אליי אבל עדיין לא פקחתי עיניים. שבת בבוקר, מוקדם מכדי לקום, והזכרון עדיין חי בראשי. הסתובבתי אליו. "הייתי בעבו...
-
אי שם, במקום אחר, התחלתי לכתוב בלוג אישי. עברו כמה שנים מאז. הסיבה לכתיבה השתנתה בינתיים, וכך גם הסביבה המיידית שלי. גם אופן ההסתכלות של...
-
ה'אנחנו צריכים לדבר' שלנו זכה להכנה של יומיים בערך. מצאתי את עצמי בוהה באוויר, חושב, מהורהר, לא כל כך מאופס. הוא אולי שם לב לזה,...
Categories
הוא שוב מתחיל
(1)
יום שני, 16 בנובמבר 2015
ההכרה חזרה אליי אבל עדיין לא פקחתי עיניים. שבת בבוקר, מוקדם מכדי לקום, והזכרון עדיין חי בראשי.
הסתובבתי אליו.
"הייתי בעבודה בבית החולים, סיימתי משמרת. תוך כדי שאני הולך במסדרון, אני שם לב להתרחשות בגג מעליי, עליתי לשם והצטרפתי לשני אנשים. היא הייתה בחורה בערך בת גילי, מתולתלת, והוא היה בחור ספורטיבי, ממוקד, דרוך. הם ישבו שניהם קרוב לקצה הגג, על במה מורמת, ודיברו. הוא שייך לצוות למניעת התאבדויות, והיא הייתה הלקוחה שלו. היא רצתה לקפוץ. הצטרפתי אליהם. היא אמנם לא על קצה הגג, צעד אחד מצלילה מטה, אבל היא מדברת באופן רהוט, ברור מאוד, מודעת לעצמה ולרצונה.
הסיפור זז קצת קדימה. לאחר זמן מסוים, הבחור הולך, כשאנחנו יודעים שזה למספר דקות מועט. אולי גם בחלומות הדמויות צריכות לפעמים לשירותים. נשארתי עם הבחורה לבדי. אני עומד. היא שעונה על קיר הבמה המוגבהת. אנחנו משוחחים, ובינתיים רץ לי בראש כל תרחיש אפשרי שיכול לקרות: היא קמה ומתחילה לטפס מעל למעקה: היא מזנקת מהבמה עלינו אנו נמצאים לבמה השניה, וקופצת משם: מבט אחד לרווח שבין הבמות מבהיר לי שזה לא מתאפשר.
כך עובר עוד זמן. וכשאני שקוע בהרהור כלשהו, היא קמה, רצה למדרגות הבמה ויורדת בהן ואני מייד אחריה, לא יותר משתי שניות מרחק, רץ אחריה תוך כדי שהיא עולה במהירות במדרגות של הבמה השניה, מנסה להדביק את הקצב שלה מהר ככל הניתן, צופה בה ממשיכה ורצה אל עבר המעקה ומזנקת מעליו משל הייתה ספורטאית אולימפית בריצת מכשולים, ומשם היקום החלומי עבד להילוך איטי.
הגעתי לגג. היה לי מספיק זמן להחליט אם אני מסב את מבטי, או צופה בה: בחרתי להביט. והיא, באיטיות הנפילה, מסתובבת אליי באוויר בדרכה מטה, ומביטה בי ישר בעיניים. אין לי כבר שום דבר שאני יכול לעשות. וההילוך האיטי מאט עוד יותר כשהיא נוחתת לבסוף על הכביש מטה, כאילו פשוט הושכבה לאט על מיטה. ודממה.
התיישבתי שעון על מעקה הגג, בוהה באוויר. הבחור הנוסף הצטרף אליי, נתן הצצה מעבר למעקה, הבין את התמונה שנגלתה לפניו, והתיישב גם הוא. אולי דיברנו על זה, אולי לא. סיפרתי לו שהרצתי בראש כל תרחיש אפשרי במקרה שהיא תחליט דווקא כן לקפוץ, ועדיין לא הצלחתי למנוע את זה ממנה. הוא שלף סכין עטופה מקערת סכינים שהופיעה לידו, והתחיל לשחק עם להב הסכין על זרועו. למה אתה לא זורק את כל הסכינים לפח, הוא שאל. הרי אני יכול לחתוך לעצמי את הורידים עכשיו, וענתי לו שחבל על הסכינים. אפשר להשתמש בהם גם להרבה מטרות אחרות. שנינו הבנו שהמסר הובן, אפשר לנסות להערך לכל תרחיש, אבל בזמן אמת לא תמיד זה מעשי.
כמו במחזה, תחתינו הגיעו אנשים רבים, ביצעו טקס זכרון מהיר לזכרה, והלכו כלעומת שבאו.
בצר לי, נעמדתי, ירדתי מהגג, וחזרתי הביתה."
כל משך הזמן בו סיפרתי לו את החלום, נותרתי בעיניים עצומות, חי את המבט הזה של הבחורה המתולתלת. אני מחבק אותי מאחור, שם לב שבכיתי במשך רוב הסיפור. הוא ער, אני יודע, כפות הרגליים שלו זזות בקצב. גם שלי.
אני בולע את גוש המחנק שבגרוני, מושך באף, וממשיך-
"הפחד הכי גדול שלי הוא שהאישה ההזו היא מערכת היחסים שלנו. אני רוצה להציל אותה, אבל לא מצליח למצוא איך. וכל מה שנשאר לי עכשיו זה לצפות בה מתרסקת בהילוך איטי. ואני לא רוצה שזה יקרה.
שתיקה. ועוד שתיקה. ואז תנועה. הוא הסתובב אליי-
"אז בוא נדבר".
הירשם ל-
תגובות לפרסום
(Atom)
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה