שלושה בדירה אחת

בחודשים האחרונים אני מוצא את עצמי יושב מול המסך, רוצה להמשיך ולתחזק את הבלוג, להחיות את ימיו היפים. מתחיל לכתוב, פסקה או שתיים, ונתקע. לא מסוגל להמשיך ולהעלות על הכתב את הרגשות, את המציאות. הפחד המוזר להפוך את המציאות לתווים שחור על לבן.

הנה כמה מההתחלות, כפי שכתבתי או שחזרתי. אל תחפשו סוף, הוא (עדיין) לא שם.

זז במקום

המילים הווירטואליות לא מצליחות לצאת מבין שפתיי, היות ושיני דבוקות זו לזו בטופי מהדק וקשיח. רגליי המטפוריות שקועות בביצה סמיכה שלא מאפשרת להתקדם יותר מכמה מילימטרים בכל פעם. צידה השני של הגדה נמצא שם, אך המרחק אליה רב, רב וכואב. עיני הרוחניות רואות כל כך הרבה, עד שדוק של אטימות דבק בהן. מחפשות למצוא שוב את הצלול, את ההבחנה בין הגוונים והצבעים שכעת נמהלים זה בזה. אוזניי הטלסקופיות שומעות הכל, אך לא אותי, שם בעומק עצמי אני כנראה צועק ובוכה, מחכה שאציל אותי. ידי הקלילות שוקעות ונוחתות בכבדות על מקשי המקלדת כאוחזות משקולת, מכאיבות לעצמן עם כל מילה מתקדמת.

רק לא לעצור.

נגיעה אחת רכה

"אתה ילד גדול", אמרת לי, "אתה יכול לעשות מה שאתה רואה לנכון".

חזרת על המשפטים האלו פעמים רבות כל כך.

"אתה יודע מה התפיסה שלי, מה אני חושב על זה. אני לא רוצה להיות חלק, אבל אני בטח שלא הולך לתקוע לך מקלות בגלגלים. אל תתן לי לעכב אותך". אמרת גם את זה, ופעמים רבות.

"אתה הבהרת יפה מאוד מה סדר העדיפויות שלך. הבהרת שזה חשוב לך יותר מכל דבר אחר. אז אתה תעשה את ההחלטות שלך, ואני אעשה את ההחלטות שלי". משפט שמכיל הרבה יותר משמעות והשלכות מכפי שאפשר לדמיין ברגע אחד.

ועבר זמן. עבר הרבה זמן, במונחים שלי עם עצמי. ויום אחד החלטתי לעשות את מה שאני רואה לנכון, לא נתתי לך לעכב אותי, לקחתי את ההחלטה ועשיתי את הצעד הראשון לקראת מה שמפעם בי כצורך הולך וגובר.

ועדיין, כשסיפרתי לך שהנה, צעד ראשון התבצע, בחרת להעניק לי את טיפול השתיקה, זו שדרכה אני לא ממש קיים לצידך, שעל פניו הכל תקין ובסדר ונפלא, אבל חוסר השיתוף הסתיר רעשי חשיבה איומה ונוראה. כזו שאתה תפוצץ מתישהו, ברגע שיתאים לך, או כשלא תוכל להכיל זאת יותר. וכל זאת במקום פשוט לדבר איתי. לשתף אותי. להחליט שאתה מעדיף שאני אדע מה עובר לך בראש, ולא להתבשל במיץ של עצמך.

אני עדיין זוכר את ידך, שליטפה את עורפי ממש עד לרגע שסיפרתי לך, מתכווצת חזרה לכיוונך ונעלמת מעין ברגע שאחרי.

ובימים הקרובים, אתה לא הנחת ידך על כתפי בנגיעה אחת רכה.

ואת זה אני לא שוכח.

הימנעות

אל תנשום, כי אם תיקח נשימה, הריאות שלך יתפוצצו, הכל יגמר ותצטרך להתחיל מחדש.

אז אני לא נושם. עוצר נשימה. רבים ושמחים ושוכבים וקמים, אוויר מחכה בריאות ולא ברור כמה זמן עוד יצליח להחזיק מעמד. מקפיץ אותך לעבודה, נוסע בעצמי כל הדרך לצפון, מספיק אפילו להתגעגע, חושב על לנשום לרווחה במחיצתך, חוזר את הדרך הביתה, לפעמים קצת מתרגש, חוצה את מפתן הדלת. האוויר שוב נתקע בריאות. אל תיקח נשימה. הכל יגמר ותצטרך להתחיל מחדש. מגיע הביתה ולא מדבר על מה שבינינו, מחייך ומתנהל כרגיל, מתיישב לצידך על הספה ומעסה לך את הברך, כרגיל, רק ללא נשימה.

אז אילצת אותי לנשום, לשתף אותך במה שאתה לא באמת רוצה שאשתף אותך. נשמתי, קצת, וגם אתה. והריאות של שנינו התפוצצו.

ארבע שנים

אולי כדי שזה יהיה עגול, הרגע בו נסיים, אבל הפיצוץ הנוכחי החל ב'חגיגות' יום השנה הרביעי שלנו. הרי אנחנו כבר לא חושבים על עתיד. אפילו קניות התחלנו לעשות ליומיים הקרובים בלבד, לא יודעים אם נהיה שם, להשתמש בכל פריט מזון שמיועד לשבוע הבא. גם למסעדה הגענו כבויים, אני מביט בך, אתה מביט בצג שבידך. קראתי אותך כל הערב. הילדים שהרעישו בשולחן ליד גרמו לך לחשוב על מוקד החיכוך, והיו הגורם לכך ששאלת מה התקדם בנושא. והרי כל תשובה לא תתאים, ואני שידעתי את זה, סיפקתי את הסחורה. 'אני ממשיך קדימה בכל הכוח, אתה החלטת להמשיך לנתיב אחר. אין לנו עתיד יחד. אולי זה סימבולי, ארבע שנים'. ואולי אני מנסה להמשיך ולרכב על גלי האינרציה, מכחיש שזה בעיקר נימוס ונוחות שמשאירים אותנו יחד.

שלושה בדירה אחת?

ואולי יותר מכל, קשה לי לתחזק בלוג על חיים זוגיים, כשאני יודע שהחלק הזוגי כבר איננו. כשאני יודע שהאיור בראש הבלוג- זוגי יותר מחיי ברגע זה. שזה נגמר, אבל איכשהו אני עדיין נשאר.