עדכון בדוא"ל

תגובות אחרונות

קוראים

רשומות פופולריות

יום ראשון, 17 בספטמבר 2017
ה'אנחנו צריכים לדבר' שלנו זכה להכנה של יומיים בערך. מצאתי את עצמי בוהה באוויר, חושב, מהורהר, לא כל כך מאופס.
הוא אולי שם לב לזה, אולי לא, כך או כך, הוא נתן לי לשקוע בי. ולאחר יומיים, הוא שאל אותי, 'ריבר, מה קורה איתך?'
התגובה שלי הייתה די מהירה. מנותקת, אפילו. דיברתי אליו, דרכו, אליי. 'אני לא מבין מה אנחנו עושים ביחד', אמרתי לו. 'כבר תקופה מסויימת שאני לא מבין את זה'. והוא, אחרי רגע של הרהור, ביקש הרחבה. הסבר. וניסיתי להסביר, לומר מה חסר לי, מה הקושי בכל מה שעובר בינינו, אחרי כמעט ארבע שנים משותפות. ונשמעתי לעצמי, וגם לו, מקושקש ומטושטש ולא ממש ממוקד. אני בספק אם הוא הצליח להבין אותי, דרך הדמעות שזלגו לי על הלחיים.
הוא הבין שקורה משהו, אבל לא הצליח להבין בדיוק מה. וכשהגעתי לנקודה שאני כבר לא מצליח לדבר כל כך, כי כאב מבפנים, וכי המבט שלו אמר חוסר הבנה, יצאתי עם ההולכת על ארבע לטיול ברחוב. 
ניסיתי להבין אותי, מה קורה לי בפנים, איך זה שרגע לאחר שאני מספר על קושי פנימי שלי, אני מרגיש שעשיתי טעות. שאני רוצה לקחת את כל מה שאמרתי חזרה, שכל זה לא יהיה נכון, למרות שאני יודע שהכל נכון, נכון מאוד. הלכתי לאט, הלכתי הרבה, הייתי צריך חיבוק. ממנו.
כשחזרתי הביתה, הוא לא היה שם.

נהרי לא ענה לשיחה, או להודעה ששלחתי, אבל היה לי ניחוש היכן הוא נמצא. נסעתי לבית של אימא פלפלת, אימא שלו, והאור בחדר השינה שהיה שלו גילה לי שהוא אכן שם. דפקתי לאט בדלת, ובמבט שקט היא פתחה ובמבטה הפנתה אותי לחדר שלו. 'אני לא מבין למה באת. אני לא מבין מה אתה רוצה. אני לא מבין מה אתה עושה כאן'. ועוד יותר משהיה לי קשה להבין את דבריו מתוך היבבות החנוקות, היה לי קשה להסביר ולומר, מה זה שעומד לי כמו אפונה מתחת למזרן, שגורם לי לחוסר שינה בלילות. הרי, כבר תקופה ארוכה שאני לא מגיע יחד איתו למיטה, אלא נשאר על הספה בסלון ונרדם שם, ועובר, מותש, חזרה למיטה מתישהו בעומק הלילה. והוא, שבחר לשתוק כל הזמן הזה, רוצה תשובה שאני לא יכול לתת. 
ולמרות זאת, ניסיתי. ניסיתי להסביר אותי, אותנו, את הפערים שאני מרגיש. אבל המילה הנכונה פשוט לא יצאה החוצה. ולאחר שעה מלוחה בה הרטבנו את המצעים בדמעות רבות, נשקתי למצחו וחזרתי, לבד, לדירתנו. נפרדנו, בצורה מסורבלת עד מאוד. 
את הלילה העברתי במיטה, בלי גוף גדול ורחב לחבק לצידי. נרדמתי לתוך שינה נטולת חלומות ומחשבות.

למחרת התקשרה בעלת הבית שלנו, שהפכה במרוצת השנים להיות גם חברה טובה. 'נהרי דיבר איתי, אמר שאתם עוזבים את הדירה כי נפרדתם, ואני לא מסכימה לזה! אני רוצה, אם גם אתה תסכים, שנפגש יחד. בואו ננסה ונדבר על זה'.
האינטרס שלה נראה לי בזמנו מובן ומובהק. אנחנו הדיירים הנוחים והנעימים ביותר שהשכירו את הדירה, שתמיד שילמו בזמן ואפילו העלו את ערך הדירה לעומת מועד כניסתנו. אבל שמתי את המחשבה הזו בצד, והסכמתי להווכח בכישורי הגישור שלה. ומאוחר יותר, כשהיא בינינו, נפגשנו שוב נהרי ואני.

את השעה הראשונה אני זוכר במעורפל. הרבה אמירות לא ברורות מצידי, כל אחת ואחת מחטיאה את המטרה, את הדיוק באמירת הסיבה שאני כבר לא רוצה להיות חלק. הרבה אמירה של חוסר הבנה מצידו, כזו שרק עצבנה אותי עוד יותר.
אבל בשלב מסויים, זה פשוט נפלט, בלי ששמתי לב. 'אתה בכלל לא צריך אותי', אמרתי לו, 'אתה מסתדר נהדר בלעדי, אני לא מוסיף לך משהו לחיים, ואני בכלל לא מבין למה אני תורם לך.' והמילים האלו היכו בתוף הפנימי שלי חזק מאוד. הדהדו בכל הגוף. ואם הייתי צריך אינדיקציה נוספת בכדי להבין שזה חלק משורש הבעיה, הרי היא באה בדמות דמעות כבדות שהציפו את פניי לראשונה מתחילת המפגש הזה. הצלחתי ללחוץ על הכפתור הנכון, והגוף שלי אישר זאת מייד.
נהרי עדיין לא הבין עד הסוף, אבל נוצר הרושם שהמגשרת המאולתרת שלנו הצליחה למצוא את תחילת החוט שיפרום את כל הגוש המסובך עם עצמו. לי הרגע היה גדול מדי, כבד מדי, ושוב בחרתי לצאת לטיול ארוך ארוך עם ההולכת על ארבע.

שעה לאחר מכן חזרתי לדירה, מסדיר את הנשימות ואת המחשבות. נהרי חיכה לי שם, לבד, מכורבל עמוק בתוך עצמו על הספה. הוא קרא לי אליו, חיבק אותי חזק, ואמר שהוא מבין אותי. שסוף סוף הצליח להבין מה מקור הריחוק. 'אבל אתה טועה, ריבר. אתה טועה בגדול. אני צריך אותך, אתה כל מה שיש לי, אתה המשפחה האמיתית שלי, אתה האדם שמכיל ומקבל אותי, העוגן הקבוע היחידי בחיי. אולי אני לא מראה את זה מספיק, אולי יש מקום לשפר, ואם תרצה, ורק אם תרצה, ואני מקווה שתרצה, אנחנו נעבוד על זה. אני אעבוד על זה. אני אשתנה. ואשתפר. כי אני רוצה אותך. רוצה להיות איתך. אני לא מאמין שאני כמעט ומאבד אותך כי לא הצלחתי לראות אותך כמו שאתה.'
נהרי המשיך את קו השיחה הזה לעוד מונולוג ארוך, בו הבנתי שאולי יש מקום לשיפור. לשינוי. לתיקון. הסכמתי לנסות שוב. להשאר. לנסות, ולא בפעם הראשונה, לבנות ולהבנות.

מאוחר יותר, הרבה יותר, הרטבנו שוב את המצעים, בתחושת קרבה והזדקקות של ממש. ושוב למחרת. ועוד כמה פעמים בימים הקרובים. משהו שונה של ממש קרה לו, לנהרי, בשיחה הזו שביצע כשלא הייתי בדירה. משהו אמיתי, מורגש. והשאיפה האחת והאמיתית שלי הייתה, שמה שזה לא יהיה שהשתנה בו, שיחזיק מעמד. שימשיך ויתקיים. שינצח את העבר.

כמעט שנתיים עברו מאז. 
והנה אני כאן, בניסיון לחזור ולכתוב את שאירע מאותה הנקודה.
יום שישי, 15 בינואר 2016

בחודשים האחרונים אני מוצא את עצמי יושב מול המסך, רוצה להמשיך ולתחזק את הבלוג, להחיות את ימיו היפים. מתחיל לכתוב, פסקה או שתיים, ונתקע. לא מסוגל להמשיך ולהעלות על הכתב את הרגשות, את המציאות. הפחד המוזר להפוך את המציאות לתווים שחור על לבן.
הנה כמה מההתחלות, כפי שכתבתי או שחזרתי. אל תחפשו סוף, הוא (עדיין) לא שם.
יום שני, 16 בנובמבר 2015


ההכרה חזרה אליי אבל עדיין לא פקחתי עיניים. שבת בבוקר, מוקדם מכדי לקום, והזכרון עדיין חי בראשי.

הסתובבתי אליו.

"הייתי בעבודה בבית החולים, סיימתי משמרת. תוך כדי שאני הולך במסדרון, אני שם לב להתרחשות בגג מעליי, עליתי לשם והצטרפתי לשני אנשים. היא הייתה בחורה בערך בת גילי, מתולתלת, והוא היה בחור ספורטיבי, ממוקד, דרוך. הם ישבו שניהם קרוב לקצה הגג, על במה מורמת, ודיברו. הוא שייך לצוות למניעת התאבדויות, והיא הייתה הלקוחה שלו. היא רצתה לקפוץ. הצטרפתי אליהם. היא אמנם לא על קצה הגג, צעד אחד מצלילה מטה, אבל היא מדברת באופן רהוט, ברור מאוד, מודעת לעצמה ולרצונה.
יום שישי, 25 בספטמבר 2015

אי שם, במקום אחר, התחלתי לכתוב בלוג אישי. עברו כמה שנים מאז.
הסיבה לכתיבה השתנתה בינתיים, וכך גם הסביבה המיידית שלי.
גם אופן ההסתכלות שלי על חווית הכתיבה כבר אינה זהה.
אך עם כל זאת, הרצון להעלות על הכתב היה, ונותר.
כדי למסגר הווה, שייזכר כעבר, אי שם בעתיד.
התבגרתי, השתנתי, נשארתי אותו אדם,
בוגר ילדותי, שתוטניק רציני וגם
איש של ביחד, אי של לבד
חווה הווה, צופה מהצד
בעצמי וגם בכם
וכך כל עוד
אפשר.