tag:blogger.com,1999:blog-49166941503535367702024-03-08T06:46:56.944-08:00שלושה בדירה אחתשמונה רגליים, ארבע ידיים, שני אנשים וכלבלבRiverhttp://www.blogger.com/profile/01998878382621011489noreply@blogger.comBlogger4125tag:blogger.com,1999:blog-4916694150353536770.post-31044447804385801662017-09-17T14:27:00.003-07:002017-09-17T14:27:22.338-07:00פרידה, והצורך בצורך<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div style="font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 12px; padding: 0px; text-align: start;">
ה'אנחנו צריכים לדבר' שלנו זכה להכנה של יומיים בערך. מצאתי את עצמי בוהה באוויר, חושב, מהורהר, לא כל כך מאופס.</div>
<div style="font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 12px; padding: 0px; text-align: start;">
הוא אולי שם לב לזה, אולי לא, כך או כך, הוא נתן לי לשקוע בי. ולאחר יומיים, הוא שאל אותי, 'ריבר, מה קורה איתך?'</div>
<div style="font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 12px; padding: 0px; text-align: start;">
התגובה שלי הייתה די מהירה. מנותקת, אפילו. דיברתי אליו, דרכו, אליי. 'אני לא מבין מה אנחנו עושים ביחד', אמרתי לו. 'כבר תקופה מסויימת שאני לא מבין את זה'. והוא, אחרי רגע של הרהור, ביקש הרחבה. הסבר. וניסיתי להסביר, לומר מה חסר לי, מה הקושי בכל מה שעובר בינינו, אחרי כמעט ארבע שנים משותפות. ונשמעתי לעצמי, וגם לו, מקושקש ומטושטש ולא ממש ממוקד. אני בספק אם הוא הצליח להבין אותי, דרך הדמעות שזלגו לי על הלחיים.</div>
<div style="font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 12px; padding: 0px; text-align: start;">
הוא הבין שקורה משהו, אבל לא הצליח להבין בדיוק מה. וכשהגעתי לנקודה שאני כבר לא מצליח לדבר כל כך, כי כאב מבפנים, וכי המבט שלו אמר חוסר הבנה, יצאתי עם ההולכת על ארבע לטיול ברחוב. </div>
<div style="font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 12px; padding: 0px; text-align: start;">
ניסיתי להבין אותי, מה קורה לי בפנים, איך זה שרגע לאחר שאני מספר על קושי פנימי שלי, אני מרגיש שעשיתי טעות. שאני רוצה לקחת את כל מה שאמרתי חזרה, שכל זה לא יהיה נכון, למרות שאני יודע שהכל נכון, נכון מאוד. הלכתי לאט, הלכתי הרבה, הייתי צריך חיבוק. ממנו.</div>
<div style="font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 12px; padding: 0px; text-align: start;">
כשחזרתי הביתה, הוא לא היה שם.</div>
<div style="font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 12px; padding: 0px; text-align: start;">
<br /></div>
<div style="font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 12px; padding: 0px; text-align: start;">
נהרי לא ענה לשיחה, או להודעה ששלחתי, אבל היה לי ניחוש היכן הוא נמצא. נסעתי לבית של אימא פלפלת, אימא שלו, והאור בחדר השינה שהיה שלו גילה לי שהוא אכן שם. דפקתי לאט בדלת, ובמבט שקט היא פתחה ובמבטה הפנתה אותי לחדר שלו. 'אני לא מבין למה באת. אני לא מבין מה אתה רוצה. אני לא מבין מה אתה עושה כאן'. ועוד יותר משהיה לי קשה להבין את דבריו מתוך היבבות החנוקות, היה לי קשה להסביר ולומר, מה זה שעומד לי כמו אפונה מתחת למזרן, שגורם לי לחוסר שינה בלילות. הרי, כבר תקופה ארוכה שאני לא מגיע יחד איתו למיטה, אלא נשאר על הספה בסלון ונרדם שם, ועובר, מותש, חזרה למיטה מתישהו בעומק הלילה. והוא, שבחר לשתוק כל הזמן הזה, רוצה תשובה שאני לא יכול לתת. </div>
<div style="font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 12px; padding: 0px; text-align: start;">
ולמרות זאת, ניסיתי. ניסיתי להסביר אותי, אותנו, את הפערים שאני מרגיש. אבל המילה הנכונה פשוט לא יצאה החוצה. ולאחר שעה מלוחה בה הרטבנו את המצעים בדמעות רבות, נשקתי למצחו וחזרתי, לבד, לדירתנו. נפרדנו, בצורה מסורבלת עד מאוד. </div>
<div style="font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 12px; padding: 0px; text-align: start;">
את הלילה העברתי במיטה, בלי גוף גדול ורחב לחבק לצידי. נרדמתי לתוך שינה נטולת חלומות ומחשבות.</div>
<div style="font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 12px; padding: 0px; text-align: start;">
<br /></div>
<div style="font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 12px; padding: 0px; text-align: start;">
למחרת התקשרה בעלת הבית שלנו, שהפכה במרוצת השנים להיות גם חברה טובה. 'נהרי דיבר איתי, אמר שאתם עוזבים את הדירה כי נפרדתם, ואני לא מסכימה לזה! אני רוצה, אם גם אתה תסכים, שנפגש יחד. בואו ננסה ונדבר על זה'.</div>
<div style="font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 12px; padding: 0px; text-align: start;">
האינטרס שלה נראה לי בזמנו מובן ומובהק. אנחנו הדיירים הנוחים והנעימים ביותר שהשכירו את הדירה, שתמיד שילמו בזמן ואפילו העלו את ערך הדירה לעומת מועד כניסתנו. אבל שמתי את המחשבה הזו בצד, והסכמתי להווכח בכישורי הגישור שלה. ומאוחר יותר, כשהיא בינינו, נפגשנו שוב נהרי ואני.</div>
<div style="font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 12px; padding: 0px; text-align: start;">
<br /></div>
<div style="font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 12px; padding: 0px; text-align: start;">
את השעה הראשונה אני זוכר במעורפל. הרבה אמירות לא ברורות מצידי, כל אחת ואחת מחטיאה את המטרה, את הדיוק באמירת הסיבה שאני כבר לא רוצה להיות חלק. הרבה אמירה של חוסר הבנה מצידו, כזו שרק עצבנה אותי עוד יותר.</div>
<div style="font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 12px; padding: 0px; text-align: start;">
אבל בשלב מסויים, זה פשוט נפלט, בלי ששמתי לב. 'אתה בכלל לא צריך אותי', אמרתי לו, 'אתה מסתדר נהדר בלעדי, אני לא מוסיף לך משהו לחיים, ואני בכלל לא מבין למה אני תורם לך.' והמילים האלו היכו בתוף הפנימי שלי חזק מאוד. הדהדו בכל הגוף. ואם הייתי צריך אינדיקציה נוספת בכדי להבין שזה חלק משורש הבעיה, הרי היא באה בדמות דמעות כבדות שהציפו את פניי לראשונה מתחילת המפגש הזה. הצלחתי ללחוץ על הכפתור הנכון, והגוף שלי אישר זאת מייד.</div>
<div style="font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 12px; padding: 0px; text-align: start;">
נהרי עדיין לא הבין עד הסוף, אבל נוצר הרושם שהמגשרת המאולתרת שלנו הצליחה למצוא את תחילת החוט שיפרום את כל הגוש המסובך עם עצמו. לי הרגע היה גדול מדי, כבד מדי, ושוב בחרתי לצאת לטיול ארוך ארוך עם ההולכת על ארבע.</div>
<div style="font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 12px; padding: 0px; text-align: start;">
<br /></div>
<div style="font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 12px; padding: 0px; text-align: start;">
שעה לאחר מכן חזרתי לדירה, מסדיר את הנשימות ואת המחשבות. נהרי חיכה לי שם, לבד, מכורבל עמוק בתוך עצמו על הספה. הוא קרא לי אליו, חיבק אותי חזק, ואמר שהוא מבין אותי. שסוף סוף הצליח להבין מה מקור הריחוק. 'אבל אתה טועה, ריבר. אתה טועה בגדול. אני צריך אותך, אתה כל מה שיש לי, אתה המשפחה האמיתית שלי, אתה האדם שמכיל ומקבל אותי, העוגן הקבוע היחידי בחיי. אולי אני לא מראה את זה מספיק, אולי יש מקום לשפר, ואם תרצה, ורק אם תרצה, ואני מקווה שתרצה, אנחנו נעבוד על זה. אני אעבוד על זה. אני אשתנה. ואשתפר. כי אני רוצה אותך. רוצה להיות איתך. אני לא מאמין שאני כמעט ומאבד אותך כי לא הצלחתי לראות אותך כמו שאתה.'</div>
<div style="font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 12px; padding: 0px; text-align: start;">
נהרי המשיך את קו השיחה הזה לעוד מונולוג ארוך, בו הבנתי שאולי יש מקום לשיפור. לשינוי. לתיקון. הסכמתי לנסות שוב. להשאר. לנסות, ולא בפעם הראשונה, לבנות ולהבנות.</div>
<div style="font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 12px; padding: 0px; text-align: start;">
<br /></div>
<div style="font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 12px; padding: 0px; text-align: start;">
מאוחר יותר, הרבה יותר, הרטבנו שוב את המצעים, בתחושת קרבה והזדקקות של ממש. ושוב למחרת. ועוד כמה פעמים בימים הקרובים. משהו שונה של ממש קרה לו, לנהרי, בשיחה הזו שביצע כשלא הייתי בדירה. משהו אמיתי, מורגש. והשאיפה האחת והאמיתית שלי הייתה, שמה שזה לא יהיה שהשתנה בו, שיחזיק מעמד. שימשיך ויתקיים. שינצח את העבר.</div>
<div style="font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 12px; padding: 0px; text-align: start;">
<br /></div>
<div style="font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 12px; padding: 0px; text-align: start;">
כמעט שנתיים עברו מאז. </div>
<div style="font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 12px; padding: 0px; text-align: start;">
והנה אני כאן, בניסיון לחזור ולכתוב את שאירע מאותה הנקודה.</div>
</div>
Riverhttp://www.blogger.com/profile/01998878382621011489noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4916694150353536770.post-66754480635958434072016-01-15T15:12:00.001-08:002016-01-16T07:34:19.818-08:00כל ההתחלות על הסוף<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div style="text-align: justify;">
<br /></div>
<div style="text-align: justify;">
בחודשים האחרונים אני מוצא את עצמי יושב מול המסך, רוצה להמשיך ולתחזק את הבלוג, להחיות את ימיו היפים. מתחיל לכתוב, פסקה או שתיים, ונתקע. לא מסוגל להמשיך ולהעלות על הכתב את הרגשות, את המציאות. הפחד המוזר להפוך את המציאות לתווים שחור על לבן.</div>
<div style="text-align: justify;">
הנה כמה מההתחלות, כפי שכתבתי או שחזרתי. אל תחפשו סוף, הוא (עדיין) לא שם.<br />
<a name='more'></a></div>
<div style="text-align: justify;">
<br /></div>
<div style="text-align: justify;">
<b>זז במקום</b></div>
<div style="text-align: justify;">
המילים הווירטואליות לא מצליחות לצאת מבין שפתיי, היות ושיני דבוקות זו לזו בטופי מהדק וקשיח. רגליי המטפוריות שקועות בביצה סמיכה שלא מאפשרת להתקדם יותר מכמה מילימטרים בכל פעם. צידה השני של הגדה נמצא שם, אך המרחק אליה רב, רב וכואב. עיני הרוחניות רואות כל כך הרבה, עד שדוק של אטימות דבק בהן. מחפשות למצוא שוב את הצלול, את ההבחנה בין הגוונים והצבעים שכעת נמהלים זה בזה. אוזניי הטלסקופיות שומעות הכל, אך לא אותי, שם בעומק עצמי אני כנראה צועק ובוכה, מחכה שאציל אותי. ידי הקלילות שוקעות ונוחתות בכבדות על מקשי המקלדת כאוחזות משקולת, מכאיבות לעצמן עם כל מילה מתקדמת.</div>
<div style="text-align: justify;">
רק לא לעצור.</div>
<div style="text-align: justify;">
<br /></div>
<div style="text-align: justify;">
<b>נגיעה אחת רכה</b></div>
<div style="text-align: justify;">
"אתה ילד גדול", אמרת לי, "אתה יכול לעשות מה שאתה רואה לנכון".</div>
<div style="text-align: justify;">
חזרת על המשפטים האלו פעמים רבות כל כך.</div>
<div style="text-align: justify;">
"אתה יודע מה התפיסה שלי, מה אני חושב על זה. אני לא רוצה להיות חלק, אבל אני בטח שלא הולך לתקוע לך מקלות בגלגלים. אל תתן לי לעכב אותך". אמרת גם את זה, ופעמים רבות.</div>
<div style="text-align: justify;">
"אתה הבהרת יפה מאוד מה סדר העדיפויות שלך. הבהרת שזה חשוב לך יותר מכל דבר אחר. אז אתה תעשה את ההחלטות שלך, ואני אעשה את ההחלטות שלי". משפט שמכיל הרבה יותר משמעות והשלכות מכפי שאפשר לדמיין ברגע אחד.</div>
<div style="text-align: justify;">
ועבר זמן. עבר הרבה זמן, במונחים שלי עם עצמי. ויום אחד החלטתי לעשות את מה שאני רואה לנכון, לא נתתי לך לעכב אותי, לקחתי את ההחלטה ועשיתי את הצעד הראשון לקראת מה שמפעם בי כצורך הולך וגובר.</div>
<div style="text-align: justify;">
ועדיין, כשסיפרתי לך שהנה, צעד ראשון התבצע, בחרת להעניק לי את טיפול השתיקה, זו שדרכה אני לא ממש קיים לצידך, שעל פניו הכל תקין ובסדר ונפלא, אבל חוסר השיתוף הסתיר רעשי חשיבה איומה ונוראה. כזו שאתה תפוצץ מתישהו, ברגע שיתאים לך, או כשלא תוכל להכיל זאת יותר. וכל זאת במקום פשוט לדבר איתי. לשתף אותי. להחליט שאתה מעדיף שאני אדע מה עובר לך בראש, ולא להתבשל במיץ של עצמך.</div>
<div style="text-align: justify;">
אני עדיין זוכר את ידך, שליטפה את עורפי ממש עד לרגע שסיפרתי לך, מתכווצת חזרה לכיוונך ונעלמת מעין ברגע שאחרי.</div>
<div style="text-align: justify;">
ובימים הקרובים, אתה לא הנחת ידך על כתפי בנגיעה אחת רכה.</div>
<div style="text-align: justify;">
ואת זה אני לא שוכח.</div>
<br />
<div style="text-align: justify;">
<b>הימנעות</b></div>
<div style="text-align: justify;">
אל תנשום, כי אם תיקח נשימה, הריאות שלך יתפוצצו, הכל יגמר ותצטרך להתחיל מחדש.</div>
<div style="text-align: justify;">
אז אני לא נושם. עוצר נשימה. רבים ושמחים ושוכבים וקמים, אוויר מחכה בריאות ולא ברור כמה זמן עוד יצליח להחזיק מעמד. מקפיץ אותך לעבודה, נוסע בעצמי כל הדרך לצפון, מספיק אפילו להתגעגע, חושב על לנשום לרווחה במחיצתך, חוזר את הדרך הביתה, לפעמים קצת מתרגש, חוצה את מפתן הדלת. האוויר שוב נתקע בריאות. אל תיקח נשימה. הכל יגמר ותצטרך להתחיל מחדש. מגיע הביתה ולא מדבר על מה שבינינו, מחייך ומתנהל כרגיל, מתיישב לצידך על הספה ומעסה לך את הברך, כרגיל, רק ללא נשימה.</div>
<div style="text-align: justify;">
אז אילצת אותי לנשום, לשתף אותך במה שאתה לא באמת רוצה שאשתף אותך. נשמתי, קצת, וגם אתה. והריאות של שנינו התפוצצו.</div>
<div style="text-align: justify;">
<br /></div>
<div style="text-align: justify;">
<b>ארבע שנים</b></div>
<div style="text-align: justify;">
אולי כדי שזה יהיה עגול, הרגע בו נסיים, אבל הפיצוץ הנוכחי החל ב'חגיגות' יום השנה הרביעי שלנו. הרי אנחנו כבר לא חושבים על עתיד. אפילו קניות התחלנו לעשות ליומיים הקרובים בלבד, לא יודעים אם נהיה שם, להשתמש בכל פריט מזון שמיועד לשבוע הבא. גם למסעדה הגענו כבויים, אני מביט בך, אתה מביט בצג שבידך. קראתי אותך כל הערב. הילדים שהרעישו בשולחן ליד גרמו לך לחשוב על מוקד החיכוך, והיו הגורם לכך ששאלת מה התקדם בנושא. והרי כל תשובה לא תתאים, ואני שידעתי את זה, סיפקתי את הסחורה. 'אני ממשיך קדימה בכל הכוח, אתה החלטת להמשיך לנתיב אחר. אין לנו עתיד יחד. אולי זה סימבולי, ארבע שנים'. ואולי אני מנסה להמשיך ולרכב על גלי האינרציה, מכחיש שזה בעיקר נימוס ונוחות שמשאירים אותנו יחד.</div>
<div style="text-align: justify;">
<br /></div>
<div style="text-align: justify;">
<b>שלושה בדירה אחת?</b></div>
<div style="text-align: justify;">
ואולי יותר מכל, קשה לי לתחזק בלוג על חיים זוגיים, כשאני יודע שהחלק הזוגי כבר איננו. כשאני יודע שהאיור בראש הבלוג- זוגי יותר מחיי ברגע זה. שזה נגמר, אבל איכשהו אני עדיין נשאר.</div>
</div>
Riverhttp://www.blogger.com/profile/01998878382621011489noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4916694150353536770.post-69523524042882996282015-11-16T15:50:00.000-08:002015-11-28T14:21:43.546-08:00קפיצה<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div style="text-align: justify;">
<br /></div>
<div style="text-align: justify;">
<br /></div>
<div style="text-align: justify;">
ההכרה חזרה אליי אבל עדיין לא פקחתי עיניים. שבת בבוקר, מוקדם מכדי לקום, והזכרון עדיין חי בראשי.</div>
<div style="text-align: justify;">
<br /></div>
<div style="text-align: justify;">
הסתובבתי אליו.</div>
<div style="text-align: justify;">
<br /></div>
<div style="text-align: justify;">
"הייתי בעבודה בבית החולים, סיימתי משמרת. תוך כדי שאני הולך במסדרון, אני שם לב להתרחשות בגג מעליי, עליתי לשם והצטרפתי לשני אנשים. היא הייתה בחורה בערך בת גילי, מתולתלת, והוא היה בחור ספורטיבי, ממוקד, דרוך. הם ישבו שניהם קרוב לקצה הגג, על במה מורמת, ודיברו. הוא שייך לצוות למניעת התאבדויות, והיא הייתה הלקוחה שלו. היא רצתה לקפוץ. הצטרפתי אליהם. היא אמנם לא על קצה הגג, צעד אחד מצלילה מטה, אבל היא מדברת באופן רהוט, ברור מאוד, מודעת לעצמה ולרצונה.<br />
<a name='more'></a></div>
<div style="text-align: justify;">
הסיפור זז קצת קדימה. לאחר זמן מסוים, הבחור הולך, כשאנחנו יודעים שזה למספר דקות מועט. אולי גם בחלומות הדמויות צריכות לפעמים לשירותים. נשארתי עם הבחורה לבדי. אני עומד. היא שעונה על קיר הבמה המוגבהת. אנחנו משוחחים, ובינתיים רץ לי בראש כל תרחיש אפשרי שיכול לקרות: היא קמה ומתחילה לטפס מעל למעקה: היא מזנקת מהבמה עלינו אנו נמצאים לבמה השניה, וקופצת משם: מבט אחד לרווח שבין הבמות מבהיר לי שזה לא מתאפשר. </div>
<div style="text-align: justify;">
<br /></div>
<div style="text-align: justify;">
כך עובר עוד זמן. וכשאני שקוע בהרהור כלשהו, היא קמה, רצה למדרגות הבמה ויורדת בהן ואני מייד אחריה, לא יותר משתי שניות מרחק, רץ אחריה תוך כדי שהיא עולה במהירות במדרגות של הבמה השניה, מנסה להדביק את הקצב שלה מהר ככל הניתן, צופה בה ממשיכה ורצה אל עבר המעקה ומזנקת מעליו משל הייתה ספורטאית אולימפית בריצת מכשולים, ומשם היקום החלומי עבד להילוך איטי.</div>
<div style="text-align: justify;">
<br /></div>
<div style="text-align: justify;">
הגעתי לגג. היה לי מספיק זמן להחליט אם אני מסב את מבטי, או צופה בה: בחרתי להביט. והיא, באיטיות הנפילה, מסתובבת אליי באוויר בדרכה מטה, ומביטה בי ישר בעיניים. אין לי כבר שום דבר שאני יכול לעשות. וההילוך האיטי מאט עוד יותר כשהיא נוחתת לבסוף על הכביש מטה, כאילו פשוט הושכבה לאט על מיטה. ודממה.</div>
<div style="text-align: justify;">
<br /></div>
<div style="text-align: justify;">
<br /></div>
<div style="text-align: justify;">
התיישבתי שעון על מעקה הגג, בוהה באוויר. הבחור הנוסף הצטרף אליי, נתן הצצה מעבר למעקה, הבין את התמונה שנגלתה לפניו, והתיישב גם הוא. אולי דיברנו על זה, אולי לא. סיפרתי לו שהרצתי בראש כל תרחיש אפשרי במקרה שהיא תחליט דווקא כן לקפוץ, ועדיין לא הצלחתי למנוע את זה ממנה. הוא שלף סכין עטופה מקערת סכינים שהופיעה לידו, והתחיל לשחק עם להב הסכין על זרועו. למה אתה לא זורק את כל הסכינים לפח, הוא שאל. הרי אני יכול לחתוך לעצמי את הורידים עכשיו, וענתי לו שחבל על הסכינים. אפשר להשתמש בהם גם להרבה מטרות אחרות. שנינו הבנו שהמסר הובן, אפשר לנסות להערך לכל תרחיש, אבל בזמן אמת לא תמיד זה מעשי.</div>
<div style="text-align: justify;">
<br /></div>
<div style="text-align: justify;">
כמו במחזה, תחתינו הגיעו אנשים רבים, ביצעו טקס זכרון מהיר לזכרה, והלכו כלעומת שבאו. </div>
<div style="text-align: justify;">
<br /></div>
<div style="text-align: justify;">
בצר לי, נעמדתי, ירדתי מהגג, וחזרתי הביתה."</div>
<div style="text-align: justify;">
<br /></div>
<div style="text-align: justify;">
כל משך הזמן בו סיפרתי לו את החלום, נותרתי בעיניים עצומות, חי את המבט הזה של הבחורה המתולתלת. אני מחבק אותי מאחור, שם לב שבכיתי במשך רוב הסיפור. הוא ער, אני יודע, כפות הרגליים שלו זזות בקצב. גם שלי. </div>
<div style="text-align: justify;">
<br /></div>
<div style="text-align: justify;">
אני בולע את גוש המחנק שבגרוני, מושך באף, וממשיך-</div>
<div style="text-align: justify;">
<br /></div>
<div style="text-align: justify;">
"הפחד הכי גדול שלי הוא שהאישה ההזו היא מערכת היחסים שלנו. אני רוצה להציל אותה, אבל לא מצליח למצוא איך. וכל מה שנשאר לי עכשיו זה לצפות בה מתרסקת בהילוך איטי. ואני לא רוצה שזה יקרה.</div>
<div style="text-align: justify;">
<br /></div>
<div style="text-align: justify;">
שתיקה. ועוד שתיקה. ואז תנועה. הוא הסתובב אליי-</div>
<div style="text-align: justify;">
<br /></div>
<div style="text-align: justify;">
"אז בוא נדבר".</div>
</div>
Riverhttp://www.blogger.com/profile/01998878382621011489noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4916694150353536770.post-91629075909369117592015-09-25T09:15:00.001-07:002015-11-07T13:12:42.542-08:00מתחיל<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<br />
אי שם, במקום אחר, התחלתי לכתוב בלוג אישי. עברו כמה שנים מאז.<br />
הסיבה לכתיבה השתנתה בינתיים, וכך גם הסביבה המיידית שלי.<br />
גם אופן ההסתכלות שלי על חווית הכתיבה כבר אינה זהה.<br />
אך עם כל זאת, הרצון להעלות על הכתב היה, ונותר.<br />
כדי למסגר הווה, שייזכר כעבר, אי שם בעתיד.<br />
התבגרתי, השתנתי, נשארתי אותו אדם,<br />
בוגר ילדותי, שתוטניק רציני וגם<br />
<b>איש </b>של ביחד, <b>אי </b>של לבד<br />
חווה הווה, צופה מהצד<br />
בעצמי וגם בכם<br />
וכך כל עוד<br />
אפשר.<br />
<br />
<a name='more'></a><br /></div>
Riverhttp://www.blogger.com/profile/01998878382621011489noreply@blogger.com0